לפני כארבעים שנים עסקתי בפעילות של "דע מה שתשיב". פעילות חינוכית בערי השדה להפצת יהדות להסברה, לתת לנוער הדתיח את היכולת לדעת איך תשיב למשנאי היהדות, חיזוק האמונה בה' יתברך בקרב התיכוניסטים והמתגייסים לצבא.

בין היתר נסענו לשלושה ימי עיון בבתי הספר התיכוניים במרכז שפירא. המרכז החינוכי ביישוב משמש גם את כל תושבי האזור ואלו המתגוררים בחלק הצפוני של המועצה האזורית שפיר כמו, משואות יצחק, עין צורים, שפיר וזרחיה.

כבר ביום הראשון, שמעתי את השם הרב דרוקמן שהיה אבן הראשה של מרכז שפירא, מערכת החינוך בה ותושבי ונערי יישובי הסביבה. אך סיפור אנקדוטלי נחקק בזכרוני כאשר כחלק מהפעילות הבאנו לנערים סנדביצ'ים לארוחת צהרים, אך למרבה ההפתעה המקומים הסבירו לנו שזה מיותר.

כאן יודעים כולם, הם אמרו מי שרוצה לאכול, יש ובשפע אצל הרב דרוקמן. בית הרב דרוקמן, ליבו ולב הרבנית, פתוחים לרווחה לכל נער שמחפש חום ואוכל של בית מנחם.

עוד הם הוסיפו ותיארו בטבעיות את הפשטות המובנת מאליה של הרב והרבנית: "לא חשוב כמה אנשים יגיעו, אף פעם לא צריך להודיע" אמרו לי.

לא זו בלבד הם אמרו, גם אם הגעת ויש את המנה האחרונה עבור הרב, או הרבנית, אתה לא אמור לדעת מזה, אלא פשוט לקחת. הרב והרבנים יעלבו אם תחשוב אחרת.

זהו המסר שלמדתי מהרב דרוקמן זצ"ל. העושר הרוחני הגדול, מתחיל בפשטות ובלב הפתוח לכל. תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים.